מתוך אגדת הזהב של יעקובוס דה וורג'ינה, המכיל אוסף מעשיות על חיי הקדושים
אבן זרח, מנחם. ספר צדה לדרך, מאמר ראשון, כלל שלישי, פרקים יג-יד, וארשה: 1880
"...לעולם יבחר אדם מניקת מעשרים עד שלשים שנה, טובת מראה, בלתי מום, ממצעת המזג, לא רזה ולא שמנה, ותזהר ממשגל שמעורר דם הנדות. שיהיה החלב לבן ומתוק, בלתי ריח רע, ולא דק הרבה ולא עבה הרבה אלא בינוני. שתהיו בעלת מדות טובות, לא כעסנית ולא רגזנית, שדברים אלו מפסידין מזג החלב. המזון דברים המולידים החלב: דברים מתוקים, שמנים, ובשר הטלאים והגדיים, והדג הרטוב, חזרת, שקדים וכיוצא בהם. כשתוכל אם הילד להניק בנה זהו המועיל יותר, כי הוא המזון שהיה נזון בו ברחם, שהיה דם הנדות כי הוא מתהפך לחלב. לא תניק אותו הרבה, שלא יפסד החלב באצטומכא ולא מעני לפני שיתחמם גופו, אלא ממוצע לפי כח הילד. ובתחלת הלידה לא תניקהו אמו עד עבור שמונה ימים שיתמצע חלבה. המינקת צריכה שתשמח הילד ותזמר לו כדי לשמחו ולהביאו לידי שינה לפי שהשינה מועלת לו מאוד ויישן במקום אפל
הדר רפאל
בעבודה זו בחרתי לעסוק בשאלה כיצד בימי הביניים נהגו לבחור מינקת, ומה ניתן ללמוד מכך על מנגנוני כח ושליטה של העולם הגברי בעולם הנשי בימי הביניים. בחרתי לעסוק במדריכי הורות של אנשי דת יהודיים ונוצריים במאות ה13-14: ספר צדה לדרך של ר' מנחם אבן זרח, כתב יד רפואי איטלקי ובהנחיותיו של וינסן דה בוויה. בנוסף, בחרתי לעסוק באיור מתוך אגדת הזהב המכיל אוסף מעשיות על חיי הקדושים. מתוך מקורות אלו, ניתן ללמוד על התפיסה הדתית באשכנז של ימי הביניים, אך חשוב מכך גם על התפיסות התרבותיות והחברתיות בנוגע לבחירת מינקת. טענתי היא שההנקה הייתה לכלי כח הן בידי הגברים שרצו להנהיג מציאות בה אמהות מניקות את ילדיהן, אך גם נשים הפעילו כח נגדי בעצם בחירתן להניק בעצמן או למסור את התינוק למינקת
מקורות ראשוניים
אבן זרח, מנחם. ספר צדה לדרך, מאמר ראשון, כלל שלישי, פרקים יג-יד, וארשה: 1880
Cambridge, Ms. Dd. 68/10 : כתב יד
מקורות משניים
באומגרטן, אלישבע. אמהות וילדים: חיי משפחה באשכנז בימי הביניים. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2005, עמ' 229-181
מילס, שרה. 'כוח ומוסדות', מישל פוקו, תל אביב: רסלינג, 2005, עמ' 76-53
שחר, שולמית. ילדות בימי הביניים. תל אביב: דביר, 1990, עמ' 131-95